ויצו משה וגו׳. כבר ביארנו דפרשה הקודמת היתה פתיחה לברית הבא. שנקרא ברית שבערבות מואב. והן הברכות והקללות. וא״כ היה למשה רבינו להתחיל והיה אם שמוע תשמעו וגו׳. אבל באשר שזה הברית נשנה עוד הפעם בהר גרזים והר עיבל מפי הלוים. ע״כ סידר משה רבינו עפ״י ה׳ סדר מעשה ה״ג וה״ע. דשם מתחלה כתבו על האבנים ואח״כ אמרו בו״ק כדאי׳ במס׳ סוטה דל״ו. וכן עשה משה רבינו בע״מ הזהיר תחלה על מעשה האבנים ואח״כ כרת הברית. וי״ל עוד דלפנינו יבואר דכריתת ברית שבהר גרזים והר עיבל היה שאז נבחרו להיות לאור גוים. והיה התחלה לזה כתיבת האבנים ובנין המזבח והשלמים. ולזה התכלית הגיע התוכחה והפזור הרב של ישראל כאשר יבואר. מש״ה הקדים משה רבינו ענין האבנים לכריתת ברית של התוכחה:
וזקני ישראל. לא הסכין משה רבינו לדבר לישראל בצירוף אחרים. רק כאן. בשביל דבבואם לידי מעשה הר גרזים וה״ע אחר פטירת משה. יהיו המה המדברים אלו הדברים. ע״כ צירף משה כאן אותם עמו:
את העם. היינו המון ישראל שאין בהם כח ללמוד ולדקדק בתלמוד שעליה תסוב הברית. מכ״מ עליהם לראות שיהי׳ נשמר כל המצוה במעשה. והיינו והיה ביום אשר וגו׳:
והקמת לך אבנים גדלות. ולהלן במקרא ד׳ כתיב עוד הפעם תקימו את האבנים וגו׳ וכן בכתיבה כתיב שתי פעמים וכתבת וגו׳. והענין דשני מיני כתיבה היה. אחד לישראל וא׳ לאוה״ע. לישראל ככתוב למען אשר תבוא אל הארץ וגו׳. ולאוה״ע כדכתיב בכתיבה שניה באר היטב ופירשו חז״ל בסוטה שם בשבעים לשון היינו לאוה״ע. והנה פליגי שם תנאי ר׳ יהודא ור״ש ר״י ס״ל שכתבו על האבנים ואח״כ שדו בשיד. ומדייק לשון הכתוב וכתבת על האבנים. והקשה ר״ש לדבריך היאך למדו אוה״ע של אותו הזמן תורה א״ל בינה יתירה נתן להם הקב״ה ושגרו נוטירין וקלפו וכו׳. ורש״א ע״ג סיד כתבו. וכתבו למטה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות. ויבואר עוד לפנינו פי׳ זה המחלוקת. הא מיהא לא נחלקו אלא בפי׳ כתיבה שניה שהיה לאוה״ע אבל כתיבה ראשונה לכ״ע כתיב תחלה ושדת אותם בשיד ואח״כ וכתבת עליהן וגו׳ תדע דלשיטת הרמב״ן שהיו כתובים השמות כהוייתן והיאך אפשר לומר שכתבו ואח״כ שדו את הכתב. והרי מחקו כל השמות. אלא לא נחלקו כי אם בכתיבה שניה שהיה בשבעים לשון. והשמות שנעתקו ללשון אחר נקרא כנוין דאין בזה אזהרה משום מחיקת השם:
את כל דברי דתורה וגו׳. הראב״ע בשם גאון א׳ שהיה זכרון תרי״ג מצות בקיצור. והרמב״ן כ׳ בשם ספר תאגי. שהיה כה״ת כתובה מבראשית עד לעיני כל ישראל בתאגיה וכו׳. הא מיהא באופן אשר יהיה שוה בהם כל עם ה׳ אפי׳ הדיוטות דקרו מקרא. וידעו המצות בכלל. וכ״ז היה בעברם את הירדן עד שלא באו להר עיבל:
תקימו את האבנים האלה. שכתבתם בשביל ישראל כפי הראוי להם:
בהר עיבל. באשר שזה התכלית שהיה ע״י כתיבה שניה בשביל אוה״ע. לא הגיע למרום קצה עד שגלו ישראל ונתפזרו בכל האומות. וזה נאמר בהר עיבל שיהא כן. ע״כ היה תחלת זה הענין הנעלה ג״כ בהר עיבל:
ושדת אותם בשיד. לר׳ יהודא דס״ל דהשיד היה אחר הכתיבה צריך ליישב הא שכתבו כאן ושדת וגו׳ לצורך בנין המזבח וכדתנן במס׳ מדות פ״ג ומלבנין אותן פעמים בשנה. ומכאן הוא שלמדו לעשות כן. וא״כ יש לזה המקרא שתי כונות כדרך משנה תורה. חדא לפני הכתיבה לצורך מזבח. וחדא אחר הכתיבה כדיוק לשון וכתבת על האבנים. דמשמע על גוף האבנים:
ובנית שם מזבח וגו׳. כמו שהי׳ בהר סיני הקרבת עולות ושלמים ושמחה. בשביל שנתקבלו לעם ה׳ ולעבודתו. כן היה בהר עיבל שנבחרו אז לברית עם. וכמו שאמר ישעיה הנביא ואצרך ואתנך לברית עם לאור גוים. והפי׳ לתקן הברית שהוא האמונה לכל עם. שיהיו משליכים אמונת אלילים ולהאמין בה׳ אחד. וכבר נכרת ברית עם אברהם אבינו על דבר זה כמש״כ בס׳ בראשית י״ז ד׳. והיום נכרת זה הברית עם כלל ישראל. והיה התחלה לזה בהר עיבל במה שכתבו אה״ת בשבעים לשון. ולא הגיעו לתכלית זה הענין הנעלה רק ע״י גלות ופזור. וכמש״כ בפ׳ שלח בפסוק ואולם חי אני. ובשביל שכאן זכו לדבר הזה שיגלה כבוד ה׳ ע״י לכל הארץ. ע״כ נצטוו לבנות מזבח ולעשות שמחה:
אבנים שלמות תבנה וגו׳. בפ׳ יתרו כתיב לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה. וממילא מובן דמ״מ יהיו שלמות בלי פגימה דבשביל זה היתה הדעת נותנת לעשות אותן גזית כדי ליישרם ולהסיר הפגימות והוצרך הכתוב להזהיר דמ״מ גזית אסור. אלא יהיו שלמות מטבע הוייתם וכאן דכתיב תחלה לא תניף וגו׳ הרי מיותר אבנים שלמות או להיפך מיבעי אבנים שלמות ולא תניף עליהם ברזל. ויהיה ביאורו דמ״מ אסור להישיר הפגימות ע״י ברזל. אבל לשון לא תניף קודם אזהרה דשלמות מוכח דאפי׳ בדבר שאינו נוגע לשלמות האבנים אסור להניף ברזל. והיינו כדתנן במדות שם שלא היו מלבנין בכפיס של ברזל כו׳. ומעתה ההכרח לפרש שיהיו אבנים שלמות ג״כ:
ואכלת שם. היינו בהר עיבל דוקא. דאחר שנצטוו להעמיד המזבח והקרבה דווקא שם. ממילא הי׳ חוץ למקום הקרבה כמו חוץ לירושלים בבית הבחירה:
וכתבת על האבנים וגו׳. כבר פירשנו שבכאן פליגי ר״י ור״ש. והנה ר״ש מסיים וכתבו למטה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות. והדבר תמוה מה שייך זה הסיום למחלוקתן של ר״י ור״ש. אמנם מתחלה יש להבין לדעת ר׳ יהודה אמאי הי׳ הצווי שיסודו את הכתיבה והמה יקפלו אח״כ. למאי נצרכו לכך. אלא ודאי בא הקב״ה לרמז בזה עיקר גדול. ההבדל בין ישראל לאו״ה דאע״ג דבין ישראל בין אוה״ע נצטוו על ע״ז ובשבע מצות. והייתי אומר דעיקר הבדל לא היה אלא בשאר מצות שבתורה. ע״כ הראה בזה שגם בז׳ מצות עצמן נשתנו היינו כמש״כ בפ׳ בחקותי שהקב״ה מבקש את ישראל שיעשו את המוטל עליהם כדי שיקבלו שכר. משא״כ אוה״ע אין נוגע לקיום העולם ומה איכפת להקב״ה יעשו מה שלבם חפץ. ובזה יש לדמות ולהמשיל לרופא שנכנס לרפאות ויש הבדל בין אם נכנס לבנו או לאחר. דאע״ג דעצם הרפואה שוה לשניהם מ״מ אינו דומה באופן נתינת הרפואה בשני דברים. דלבנו הרופא ממתיק את הרפואה כל האפשר כדי שיהא קלה עליו ליקח. משא״כ לאחר. שנית דלבנו מבטיח מתנה אם יקח הרפואה משא״כ לאחר. ובשני דברים אלו נשתנו ישראל לאוה״ע. דלישראל פירש קללות וברכות משא״כ לאוה״ע. ושנית דלישראל צוה לכתוב על הסיד שיהא נוח לקרות. ולאוה״ע נצטוו לכתוב תחת הסיד והיו נצרכים בקושי לקפל את הסיד. ובא הקב״ה בזה ללמדנו ההבדל בין ישראל לאוה״ע. וכ״ז לר״י אבל לר״ש לא היה בזה נ״מ מש״ה ביאר נ״מ אחרת דלישראל היו האזהרות כמשמען שיהא עושים. משא״כ לאוה״ע לא נזהרו אלא למען אשר לא ילמדו אתכם וגו׳. הא אם עשו תשובה ולא עבדו ע״ז היו מקבלין אותו. ולא חששו אם לא היו נזהרים בז׳ מצות וכמש״כ בס׳ שמות ר״פ בא בפי׳ מקרא בס׳ יהושע ד׳ ועי׳ מש״כ להלן פ׳ ברכה במקרא אף חובב עמים:
והכהנים הלוים. היינו גדולי תורה כמש״כ כ״פ. וכבר נתבאר לעיל דמשום הכי דיבר כאן משה יחד עם הכהנים משום שהכהנים דברו אח״כ דברים הללו בהר עיבל:
אל כל ישראל. הם גדולי וחכמי האומה:
הסכת ושמע ישראל. התבונן היטב במה שנצטוינו לכתוב על האבנים בשבעים לשון בשביל אוה״ע. אשר היום הזה נהיית לעם לה׳ אלהיך. משמעות עם מובן כ״פ אנשי חיל נושאי המלוכה כמש״כ בס׳ בראשית מ״א מ׳ ובס׳ שמות א׳ ט׳ ובכל מקום מתפרש לפי הענין. וכן כאן משמעו שנהיו בזה הברית לאנשי חילו של הקב״ה להכיר מלכותו ית׳ לכל העולם לאמר ביחוד לישראל. כי רק גדולי ישראל וחכמי התורה המה מאירים לכל אדם ככוכבי השמים כמש״כ בס׳ בראשית כ״ב י״ז. והיינו דאיתא במס׳ ב״מ דל״ג ב׳ והגד לעמי וגו׳ אלו ת״ח כו׳. ומש״ה במס׳ ברכות ד״ס ב׳ פירשו מקרא זה ביחוד בת״ח ודרשו הס ואח״כ כתת ומבאר עוד
ושמעת בקול ה׳ וגו׳. היאך יהיו נושאים מלכותו ית׳ שעל ידיהם ימלא כבוד ה׳ כל הארץ היינו שישמעו וידקדקו בתורה הכתובה שבזה ימצאו רמוזים כל דבר חכמה שבעולם. עד שיוכלו מזה להאציל דעת גם לאוה״ע רק באופן ועשית את מצותיו. היינו מעשה המצות ע״פ קבלה בע״פ:
ואת חקיו. היינו למוד התורה בדרך פלפולה:
אשר אנכי מצוך היום. קאי על חקיו שהזהיר ע״ז בערבות מואב. מש״ה הקדים כאן מצותיו לחקיו. ולא כמו לעיל כ״ו י״ז שהקדים חקיו למצותיו. משום דשניהם מיירי בתורה שבע״פ כמש״כ שם. אבל כאן שרצה לסיים אשר אנכי מצוך היום וזה לא קאי כי אם על חקיו. ומש״ה הקדים מצותיו. וענין אזהרה זו לכאן היינו שאע״ג שאין מתקדש ש״ש לאוה״ע ע״י ישראל כי אם ע״י שמדקדקים בתורה ומוצאים בה כל החכמות כדאיתא בבכורות ד״ח בעובדא דר״י בנחש לכמה מוליד שדקדק מתורת משה וכן כל חכמה יש למצוא בה אבל בתנאי שתהא יראת ה׳ קודמת לחכמתו אז התורה מצלחת למצוא הכל בתורה. והיינו שמסיים ועשית את מצותיו ואת חקיו. היינו המעשה והשקידה בתלמוד או אז תשמע בקול ה׳ כל שאפשר לשמוע. ובזה תאציל חכמה רבה על אוה״ע ותגיע לתכלית הנרצה להיות גורם לכל אוה״ע שיעבדו את ה׳ והאלילי׳ כליל יחלוף. והנה באה אזהרה זו מפי הכהנים לכל ישראל אחר ענין הר עיבל לרמז על הא שאמרו ביבמות דפ״ו מתחלה ושוטרים הלוים לפניכם. ומשעת הגלות ואילך הגיע לשוטרים הרבים בראשיכם לא נתייחדו לוים בזה עוד יותר מכל ישראל. וכה היה עזרא הכהן הוא מלאכי מזהיר זכרו תורת משה וגו׳ על כל ישראל חקים ומשפטים כמש״כ לעל א׳ ג׳:
ואלה יעמדו על הקללה. כבר ביארו חז״ל ברבה פרשת תזריע. דלהכי לא כתיב לקלל את העם בשביל לשון נקי שלא יחול עליהם קללה חלילה:
ועני. בכ״מ דכתיב לשון עני׳ הוא מפי אחר כמבואר בירו׳ ביכורים וא״כ הוא תמוה מפי מי שמעו הלוים. ויש לבאר בשני אופנים. חדא דאיתא בסוטה פ״ז דבכל קללה היתה הברכה קודם לה וישראל היו עונים אמן ואיתא ברכות דמ״ז עד שישמע אמן ופרש״י דאמן מכלל הברכה ומצוה להמברך שישמע אמן. ואם כן היתה המצוה ללוים שישמעו אמן שיצא מפי ישראל על הברכה שקדם לקללה. ונמצא פי׳ וענו הלוים אמן ואמרו ארור. וכן הפי׳ כאן וענו כל העם ואמרו אמן. פי׳ וענו כל העם שישמעו מהלוים ואח״כ יאמרו אמן. ואינו כמו משמעות וענתה ואמרה. או וענית ואמרת דפירושו דתשמע אלו הדברים ותאמר בעצמה או בעצמך דברים ששמע. אבל כאן המשמעות שתשמע מה שאמר אחר ולא תאמר אלו הדברים. וגם זה בכלל עונה כדאיתא בסוכה דמ״ג מנין ששומע כעונה שנאמר ביאשיהו את דברי הספר אשר קרא יאשיהו כו׳. ודלמא בתר דקרא שפן קרא יאשיהו לא ס״ד דכתיב בשמעך ולא בקראך. הרי דשמיעה לחוד הוי כעונה אחריו של המדבר וה״נ הפי׳ וענו שישמעו הלוים את האמן ואמרו ארור וגו׳ עוד יש לפרש עפ״י הירושל׳ סוטה פ״ז ה״ב כתיב וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם. בקולו של רם מלמד ששיתף הקב״ה קולו עמהם. ד״א קול רם המעולה שבקולות. א״ר יצחק לא קטן ולא גדול אלא בינוני מפרש הירושלמי דקול רם אין משמעו חזק לגבוה. דא״כ קול גדול או קול חזק מיבעי אלא קול אמצעי וזהו דעת תלמוד דילן ג״כ דאיתא בסוטה דל״ח א׳ גבי ברכת כהנים כה תברכו בקול רם או אינו אלא בלחש ת״ל אמור להם כאדם האומר לחבירו. הרי למדנו דמשמעות קול רם הוא כאדם המדבר לחבירו ולא בצעקה וזהו המעולה שבקולות. וה״נ דכתיב ואמרו אל כל איש ישראל משמעו כאדם המדבר לחבירו ופי׳ קול רם קול אמצעי. וא״כ קשה האיך שמעו כל ישראל דבר הלוים מש״ה דרשו בראשונה בקולו של רם ששיתף הקב״ה קולו עמהן והיינו דכתיב קול ולא כתיב בקול. ומעתה מבואר לשון וענו הלוים היינו מה שדיבר הקב״ה ואח״כ ואמרו בעצמם:
הלוים. אע״ג דשבט לוי הי׳ בראש הר גרזים. כבר יישבו במס׳ סוטה שם דהאומרים לא הי׳ אלא זקנים ות״ח אבל ההמון הלוים היו שוין בזה לשארי שבטים. וכבר ביארנו לעיל ו׳ מקרא ח׳ דמשמעות הלוים משמע כ״פ ת״ח ביחוד:
מעשה ידי חרש. לפי הפשט אין לדברים אלו טעם ומאי נ״מ אם הוא חרש או הדיוט אבל ראוי לדעת דמשמעות אשר יעשה מתפרש בשני אופנים. חדא שהוא עושה לעצמו היינו שיעבוד הוא ע״ז. ושנית שעושה בשביל עובד כוכבים שיעבוד. ושני הפירושים הללו מתחלפים במשמעות ושם בסתר ומחולקים ר׳ ישמעאל ור״ע במס׳ ע״ז דנ״ב דר״י מפרש דע״ז שעשה ישראל לעצמו אסורה מיד ופי׳ ושם בסתר שטעון גניזה היינו דלא מהני ביטול. וה״ה ישראל שעושה לצרכי העובד כוכבים אסורה מיד כדמוכח שם די״ט ב׳ בפרש״י ד״ה של ישראל שעשה ישראל לצרכו למוכרה לעובד כוכבים. והכי מוכח בסוגיא דשם ואכ״מ. ובתרוייהו אופני משעת עשיה קם בארור ונאסרה בהנאה כדאיתא בד׳ נ״ב א׳. ולר״ע מתפרש ושם בסתר על שני אופנים בישראל העושה לעצמו הפי׳ שאינו אסור עד שיעשה לה דברים שבסתר היינו עד שתיעבד. והא דלא מהני ביטול נ״ל ממזבח כדאיתא שם. אבל בישראל העושה לעובד כוכבים פי׳ ושם בסתר שטעון גניזה ולא מהני ביטול דזה לא ידענו ממזבח. ובהאי גוונא לא אפשר לפרש עד שיעשה דברים שבסתר. שהרי כבר למד ר״ע שם ממקרא אחר דע״ז של עובד כוכבים נאסרה מיד. וכיון שעושה בשביל עובד כוכבים ה״ז כמו שכבר עבדה ותו דבעובד כוכבים לא שייך לומר עד שיעשה דבר שבסתר. הרי עובד כוכבים אינו עובד ע״ז בסתר אלא משמעות ושם בסתר דלא מהני ביטול אפילו לר״ע. והכי מוכח לשון הגמרא שם ד׳ נ״ב ב׳ והא ושם בסתר כתיב אלמא דגם לר״ע דקי״ל כותי׳ מתפרש הכי ואע״ג דלעיל ז׳ כ״ה ביארנו בשם תוספת׳ וירושל׳ דהא דישראל שזכה בע״ז של עובד כוכבים לא מהני ביטול נ״ל מדכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש מ״מ האי קרא מיירי בישראל העושה לעובד כוכבים דקיימא בארור ג״כ. מעתה שפיר כתיב מעשה ידי חרש ללמדנו דמיירי ג״כ בעושה לנכרי והוא אינו אלא אומן:
מטה משפט גר יתום ואלמנה. כבר ביארנו לעיל כ״ד י״ז דהכוונה דיתום של גר ואינו בר מוסר וצריך מוסר והדרכה מ״מ יש להזהר בו כמש״כ הרמב״ם בהל׳ דעות. והנה מתפרש אלמנה שהיא אלמנת גר ולא נתגיירה אלא בשביל אישה מש״ה כשנתאלמנה חוזרת מדרך יהדות וצריכה יסור. ומ״מ אסור להטות משפטה:
כי גלה כנף אביו. לפי׳ חז״ל באזהרה דלא יגלה כנף אביו דמיירי בשומרת יבם של אביו או באנוסת אביו וכמש״כ לעיל כ״ג א׳ בטעמו ש״ד דהכי משמעות כנף אביו צ״ל דכאן דכתיב שוכב עם אשת אביו דמ״מ גם הני קיימי בהאי ארור ומש״ה כתיב הטעם כי גלה כנף אביו ללמדנו הכי אלא דבאשת אביו העונש חמור יותר:
שוכב עם כל בהמה. ראוי לכתוב את כל בהמה וכמש״כ בס׳ שמות כ״ב י״ח שדרשו חז״ל מזה הלשון נרבעת לבהמה. ונראה דמזה הוציאו באגדה עירובין דנ״ה דבת ע״ה בכלל שוכב עם כל בהמה:
שוכב עם חותנתו. בסנהדרין דע״ו מבואר דקאי אחר מיתת חמיו. ואפילו למ״ד חמותו לאחר מיתה אינה במיתה בידי אדם מ״מ בארור מיהא קאי:
להכות נפש דם נקי. שרואה את חבירו מכה נפש. ויהי׳ בידו למחות עליו ולא לעמוד על דם המוכה והוא לוקח שוחד כדי שיעלים עין ולא יראה את הנעשה הוא בארור:
אשר לא יקים וגו׳. בירושל׳ סוטה פ״ז ומ״ר פ׳ קדושים אימא אפילו למד ולימד ושמר ועשה והי׳ בידו להחזיק ולא החזיק ה״ז בכלל ארור אשר לא יקים. ואיתא שם דיאשיהו המלך החסיד קרע בגדיו ואמר עלי להקים. מבואר דמפרשי חז״ל להקים הוא להעמיד דברי התורה על תכונת הדיוק והוא עמל התלמוד. ובאשר א״א להיות עמל בתלמוד אם לא שיחזיקו ידי העמל ולומדי התורה שיהיו פנויים למלחמתה של תורה למען יחזקו בתורת ה׳. וע״ז עיקר כריתת ברית בע״מ כמו שכתבנו כ״פ והיינו אשר לא יקים. לא ישתדל להקים עשיית התורה ע״י אחרים וכל שאפשר להגיע על ידו באיזה אופן שיהא וע״ע להלן ל״ב מ״ו משמעות עשיית דברי התורה. שמוכרח לפרש כמש״כ שהוא תקון הדברים ממש:
